<h1>צרור החיים הדרך השני סימן י"א</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ענין ברכת המוציא. גרסינן בפרק כיצד מברכין כל הנהנה מן העולם הזה בלי ברכה מעל, מאי תקנתיה, ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. והיכא שיש לפניו פתיתין ושלמין, מצוה מן המובחר לברך על השלימה. ואם יש לפניו פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, ופתיתין גדולין של חטים ושלימה קטנה של חטין, שלימה מצוה מן המובחר. ואפילו פתיתין מפת נקיה ושלימה מפת הדראה, דהיינו פת סובין, כיון שהכל מין אחד, שלימה עדיפה. ופת כוסמין ופת שעורים מברך על השעורים. ומברך על הפת ואחר כך בוצע. פי' בתוספות (לט:) שיברך המוציא ואחר כך יבצע הפת. ובני אדם הרגילים לחתוך הלחם אחר הברכה אינו טוב, רק חותכו מהתחלה פרוסות ואינו פורס ומבדיל הפרוסה מן הלחם עד לאחר הברכה. ובשבת יש דין אחר. כמו שאכתוב בע"ה. וכן אסור לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. ואסור למברך המוציא לדבר שום דבר עד שיטעום מן הפת. ואם שח צריך לחזור ולברך, כי הפסקה היא. אבל דברים דשייכי לברכת המוציא אין זו הפסקה, כמו שאמרו על המוציא.
וכן מי שבירך המוציא ונפלה מידו אותה הפרוסה שבירך עליה יאמר ברוך שם כבוד מלכותו ויחזור ויברך פעם אחרת ויפרוס מהלחם, כן כתבו בתוספות, והביאו ראיה מהירושלמי (ברכות ו, א) דהיכא דבריך אתורמוסא ונפל מידיה ושקיל אחרינא בעי ברוכי זימנא אחרינא. ופריך מאי שנא מאמת המים. פי' דמברך לשתות ואחר כך הני אזלי והני אחריני נינהו. ומשני הכא דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להם. אבל בתורמוסין לא ידע שיפול מידו. ואמ' ר' יודן צריך שיאמר בשכמל"ו שלא להזכיר שם שמים לבטלה.
<h2>דף לז.</h2>
ופת דוחן ופת אורז כתב הראב"ד ז"ל דכי היכי דפת אורז ברכתו בורא מיני מזונות, הכי נמי פת דוחן, דבגמרא בחדא גוונא תני להו. ורי"ף ז"ל כתב דעל פת דוחן שהכל. וכן מצינו בגמרא גבי כוסס דקתני אורז ולא קתני דוחן. וכן בבריתא דאקש' ואורז לאו מעשה קדרה, לא קאמ' אורז ודוחן.
<h2>דף לח.</h2>
וכיצד מברך, בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ. אבל אין מברכין מוציא לחם כטעם המפורש בירושלמי (ברכות ו, א) שאמרו שלא לערב האותיות, שאם אמר מלך העולם מוציא לחם, יתערבו הממין. ובירושלמי הקשו דעדיין יש בו משום עירוב אותיות, לחם מן הארץ המ"ם של לחם ומ"ם של מן, ונשאר בקשיא. ובשיעור הפת אשר יברך אדם המוציא כתב הראב"ד ז"ל שאין מברכין אלא דוקא בשיעור כזית, אבל בפחות מכזית לא מברכין אלא בורא מיני מזונות. ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון מ"מ מיני מזונות הוא. אבל מורי הרשב"א אמר דאין סברא לומר דברכה משתנית מחמת שיעורו בין רב למעט, דאין שנוי הברכות רק בשנוי המין, אי נמי במין אחד שנשתנית צורתו, אבל ברב למעט לא. ותדע לך שאין שנוי הברכה בין רב למעט שאמרו (ברכות כ, ב) והם דקדקו עד כזית ועד כביצה. והיאך לא שנו הברכה ובציר לה שיעורא. וכן ראיה מיהא דאמרינן (שם לח, ב) ההוא זיתא דאייתו לקמיה דר' יוחנן וכו'. ואמרינן האי זיתא מליח כיון דכי שקלת לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא סופיה מאי מברך, דמשמע דלא קשיא ליה אלא סופיה, אבל בתחלה פשיטא ליה דמברך בורא פרי העץ. וכן משמע בירושלמי דתני כל שאומר אחריו שלש ברכות אומרים לפניו המוציא. [ומקשה והרי פחות מכזית שאומרים לפניו המוציא ואין אומרים אחריו שלש ברכות]. וכן דעת התוספתא שמברכין המוציא אפילו על פחות מכזית.
<h2>דף מז.</h2>
ואינן רשאין המסובין לטעום עד שטועם הבוצע. ודוקא כשהן סומכין אככרו של בעל הבית, אבל כשיש ככר לפני כל אחד ואחד וסמיך אככרו מכיון שבירך הבוצע יאכל כל אחד. וזה הדין בקידוש שאינן יכולין לשתות עד שישתה המברך ואי איכא [כוס] בפני כל אחד ואחד ישתו. ומביאין ראיה מההיא מעשה (פסחים קו, א) דאמרי ליה ליקדיש לן מר קדושה רבא. ואמ' מאי קדושה רבא, כל היכא דאיתא חמרא בפ"ה צריך לברך בראש בפ"ה ונגה ליה עליה. חזיא ליה לההוא סבא דגחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו (קהל' ב) ואומרי' והיאך היה שותה אותו הזקן קודם המברך, אלא משום דסמיך אכסיה. ושמעי' נמי מההיא עובדא שאין צריך לאכול ממה שבצע המברך או מכוס הברכה שברך המברך כאלו שמטילין מכוס של ברכה לתוך כוסם, הואיל ויש ככר שלם לפני כל אחד יטול מככרו ויוצא בברכה שברך בעל הבית. וכן ישתה מכוסו אם יש לפניו כוס שאינו פגום ואינן צריכים לשפוך מכוס, דהא האי סבא גחין ושתי. ולא יברך ופיו מלא שנא' (תהלים עא) ימלא פי תהלתך.
